%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%20%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%20%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%20/%20%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%20%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD%EF%BF%BD

מגדלים ילד פמיניסט / דליה כהן

גבר מי שפמיניסט: שוויון מגדרי מתחיל בבית

מלמדים אותנו לומר לבנות שלנו שהן יכולות להיות כל מה שהן רוצות - רופאה, עקרת בית, טייסת בחיל האוויר או מורה, ללבוש שמלות, מכנסי ברמודה או טי- שרט גדולה. היום גם הן מקבלות חיזוקים חיוביים שמלמדים אותן לרדוף אחרי החלומות שלהן, שחורגים גם מתחום ההנעלה, ההלבשה והבעל העשיר, מתוך כוונה להילחם בסטריאוטיפים ולאפשר להן הגשמה עצמית. מה הבעיה? שאנחנו לא עושים את אותו הדבר עם הבנים שלנו.

גם בנים רגישים בגיל הרך. הם מחזיקים ידיים, בוכים, מחבקים, נעלבים וכועסים בדיוק "כמו בנות". ואז מגיע השלב הזה בהתבגרות, סביב גיל חמש, שה"גבריות" לכאורה מתפרצת מהם. אבל זה בעיקר ההטמעה של מה שמצפה מהם החברה.
אם להיות אישה פמיניסטית זה עדיין קשה, אז בטח לגדל ילד פמיניסט יכול להיות מאתגר. אנחנו לא יכולים לחסן אותם נגד תכנים בוטים באינטרנט או בטלוויזיה, למנוע מהם לשמוע שיחות שוביניסטיות ברחוב או בין חברים.

החינוך לכך שגבר הוא גבר, המפרנס, החזק ומציל העלמות במצוקה מסליל גם את הילד ומונע ממנו הגשמה עצמית, אולי כעקר בית והורה במשרה מלאה, או כגנן או מטפל בילדים, או מעצב שמלות כלה ומאפר. אם נהיה כנים עם עצמנו נוכל להודות שבגלל החינוך שלנו לעתים מפריע לנו שהילד משחק בברביות, או שהוא מבקש להירשם לחוג בלט.

שמים לב לבחירת המילים
אל תגידו משפטים סטראוטיפים שקובעים איך ילדילדה גבר אישה אמורים להתנהג או להרגיש כמו: "תהיה גבר", "גברים לא בוכים" או "אתה מתנהג כמו ילדה".

לשפה היומיומית בה אנחנו משתמשים כשאנחנו מדברים עם הילדים שלנו או סביבם, יש השפעה עצומה ליחס העתידי שלהם למגדר ושוויון. אנחנו כהורים, משמשים דוגמה לילדים שלנו: הילד שלנו בטעות יכול לשמוע את אבא אומר לאמא "אני לא יודע לעשות כביסה" או "עבדתי כל היום, למה לא הכנת ארוחת ערב" או את אמא מבקשת רק מהבנות שלה להוריד מהשולחן בסוף ארוחת הערב כי זה תפקידן. הם בוחנים את ההתנהגות שלנו, ומקשיבים למסרים שאנחנו מעבירים (גם בלי לשים לב), ובהמשך גם מחקים אותנו.

לעודד את הילדים להביע רגשות
הרבה אנשים, גם היום, מאמינים שהבעת רגשות שמורה רק לבנות ואוי ואבוי אם הגבר הקטן שלהם יבכה או "יתבכיין". בכי, הבעת חמלה, או התרגשות זה לא סימן לחולשה. ואת זה כדאי להעביר לילדים שלנו. הרעיון ש"גברים לא בוכים" יכול לפגוע בילדים שלנו - הם יכולים לפחד לבקש עזרה כשהם חווים מצוקה נפשית מתוך חשש שייתפסו כנשיים.

נסו להשתמש במשפטים כראי לרגשות שלהם: "אני יודעת שזה מאוד עצוב להיפרד מהחברים בגן, זה היה מעציב גם אותי" או "אני רואה שאתה מאוד כועס עכשיו וזה בסדר" . הסבירו להם שזה בסדר גמור לכעוס או לבכות אם כואב להם בלב.

לדבר על דמויות של נשים בתפקידים "גבריים" ולהיפך
נסו לחשוף את הילדים לדמויות של נשים וגברים שמייצגים זווית שונה מזו המסורתית, והדגישו נשים בתפקידי מפתח בכל הזדמנות. כמעט ובלתי אפשרי למנוע מהם לצפות בסרטים וסדרות סקסיסטיות. אבל כשאתם צופים יחד בטלוויזיה ונתקלים בסרט או פרסומת, כזו שמציגה אישה חלשה או גבר מאצ'ואיסט תעוררו שיח בנושא. ואולי, אם תקפידו, ולמרות הפרסומות והסרטים, הילדים שלכם ידעו שגם גברים יודעים לכבס, להחליף חיתול או להציע את המיטה.

להיות מנומסים
למדו אותם לפתוח את הדלת לנשים - ולגברים. לא בגלל מסורת סקסיסטית, אלא פשוט בגלל שלפתוח את הדלת, להזיז את הכיסא או להגיד תודה וסליחה זה מעשה נחמד ומנומס.

(כן, אפשר גם ללמד את הבנות שלנו את העיקרון הזה. אישה שפותחת את הדלת לאחרים לא נתפסת כפחות נשית - תחשבו על זה)

כגברים לעתיד, הבנים שלנו צריכים להכיר בגבולות
הגדירו את הגבולות בכל הנוגע למגע ומשחק. "לא" זה לא! הקפידו להזכיר להם על בסיס קבוע שאם חבר שלהם לא רוצה לשחק איתם או לא רוצה שיגעו בו, צריך להפסיק מיד. הדגימו דרך דוגמה אישית: כשאתם משחקים עם הילדים, מחבקים, מוחצים ומנשקים את הלחיים השמנמנות שלהם, והם רוצים שתפסיקו - תפסיקו. חשוב להעביר להם את ערך המילה "לא" ושאנחנו, כהורים, מכבדים את הגבולות שלהם כמו שהם צריכים לכבד את הגבולות של חברים וחברות שלהם.

זכרו, המלחמה לשוויון מגדרי לא יכולה להיות שמורה רק לנשים. אנחנו צריכים לגדל ילדות פמיניסטיות כמו גם בנים פמיניסטים. אנחנו צריכים להפסיק ללמד את הבנים שלנו להיות אבירים ו"לכבד נשים" אלא ללמד אותם לכבד כל אדם באשר הוא כי כולנו בני אדם שווים.

הכותבת היא דליה כהן, מנהלת "קרוסלה" - רשת המרכזים לגיל הרך והמשפחה של החברה למתנ"סים הארצית; בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה ותואר שני לחינוך בגיל הרך מהאוניברסיטה העברית וניסיון של עשרות שנים בתחום.